ט"ו בשבט מביא ע?מו את תחילתה של העונה הקסומה ביותר בשנה. האוויר הופך צלול, השמים מתבהרים וקרני השמש חודרות מבעד לצמרות העצים. החורף כמעט חלף והאביב נראה בפתח. עתה, לאחר שרוב הגשמים ירדו על האדמה וכל התנאים בשלים להתפתחות חדשה, מתחיל תהליך מופלא שבסופו עתיד האילן להניב פירות.
לאורך דורות, נעזרו המקובלים בדרך התפתחות האילן, כדי לתאר עבורנו את התהליך שעובר האדם - מתחילת דרכו ועד שהוא מגיע אל השלמות. המקובלים תיארו בצורה חיה וברורה, מתוך ניסיונם האישי את תהליך הצמיחה שלנו, שסופו להצמיח פירות רוחניים מתוקים ועסיסיים. בכתביהם הם תיארו את ט"ו בשבט כחג המסמל את נקודת השיא שאליה צריכה ויכולה להגיע הבריאה כולה, והמשילו את הנקודה הזו לפרי בשל.
המועד שבו הפך ט"ו בשבט לחג אינו ברור: יש האומרים שזה החל כבר מתקופת המשנה ויש שמייחסים זאת למאה ה-16, שבה קיבל ט"ו בשבט משמעות מיוחדת על ידי מקובלי צפת, שאף קבעו את "סדר ליל שמחת האילנות". הם נהגו ללבוש ביום זה בגדי חג, לקשט את השולחנות בפרחים ובענפי הדסים ולערוך אותם עם שפע פירות ארץ ישראל ויין. אז נהגו המקובלים לשבת וללמוד מתוך ספר הזוהר.
המקובלים שייחסו חשיבות גדולה מאוד לחג זה, קבעו אותו כסמל להזדמנות שיש לכל אחד מאיתנו, לקטוף את הפרי הטוב ביותר שמחכה לנו - חיים רוחניים.
העולם שמחוץ לצנון
"אותה התולעת שנולדה בתוך הצנון, והיא יושבת שם וחושבת, שכל העולם הוא כל כך מר, חשוך וקטן, כמידת הצנון שהיא נולדה בו. אבל ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת, אני חשבתי שכל העולם הוא כמידת הצנון שנולדתי בו, ועתה אני רואה לפני עולם גדול נאור אדיר ויפה להפליא" (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אות מ').
במהלך חיינו אנו מציבים לעצמנו מטרה כלשהי ומקווים שעם השגתה נהיה מאושרים. הפרי, השכר, שעומד לנגד עינינו באותו רגע נראה לנו כה מושך, עד שאנו משקיעים מאמצים מרובים לשם השגתו. אנו מקדישים מספר שנים לרכישת מקצוע, מקימים משפחה, ומוצאים את עצמנו עמלים במשך רוב החיים כדי לפרנס את ילדינו ולהבטיח את עתידם.
לפעמים, כשרצינו לרענן מעט את חיינו, חסכנו כסף כדי לצאת לטיול ברחבי העולם. אז, זה היה "הפרי" שבו חפצנו, אך ההנאה ממנו חלפה מהר מדי ושוב חזרנו לשגרת החיים.
אם נסתכל על חיינו, נראה שהשאיפות שלנו משתנות ללא הרף: מה שהיה הפרי של אתמול מתחלף היום במטרה אחרת וכבר אינו נראה מושך כבעבר. דומה שגם הדברים שהשגנו, טובים ככל שיהיו, אינם מספקים אותנו, ויש דבר מה בתוכנו שאינו נותן לנו מנוח, אלא דוחף אותנו לחפש בכל רגע פרי גדול ונעלה יותר.
החיים שלנו הם למעשה מרדף אין-סופי אחר האושר, מרדף שפעמים רבות מעורר בנו תסכול ואכזבה. לכן, בנקודה מסוימת, אנו מתחילים לחוש שהעולם הופך ללא מספק ולקטן מדי.
הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", הפליא לתאר את התחושה הזאת במשל "התולעת והצנון". הוא כותב שהאדם אינו מכיר עדיין את הפרי היפה והנעלה שאותו הוא נדחף לחפש, ולכן נדמה לו שכל הקיום שלו מוגבל למימוש המטרות הזמניות והלא מספקות שרדף אחריהן עד עתה. התולעת אינה מכירה דבר מלבד הצנון המר והחשוך שבתוכו נולדה, ולכן בטוחה שכל המציאות מרירה כמותו. אבל ברגע שישמע האדם על הפרי המתוק והבשל שמצפה לו, ועל הדרך להשגת הפרי הזה, אז האדם, כמו התולעת, יוכל "להוציא את ראשו מתוך הצנון" ולראות את העולם הרוחני, היפה ומלא האור, שמחכה לו. בעל הסולם הדגיש בכתביו, שאם רק נפקח מעט את עינינו, נראה שהדרך להגיע אל השלמות נמצאת ממש בהישג ידינו.
צמיחה: הוראות הפעלה
"הנה כתוב 'כי האדם עץ השדה'. היינו כל העבודות שנוהגים באילנות שיהיו מוכשרים להוציא פירות נוהגים גם באדם... ועניין פירות הוא תכליתו של האדם" (הרב ברוך שלום אשלג, אגרת י"ח).
במהלך ההיסטוריה עמלו המקובלים כדי להתאים את חכמת הקבלה לזמן מיוחד, שבו יהיה הדור בשל והיא תהיה חייבת להתגלות ברבים, לזמננו.
החל מתקופת האר"י, כל גדולי המקובלים קראו להפיץ את השיטה להשגת העולם הרוחני לכלל העם. בתחילת המאה ה-20 "שני המאורות הגדולים", הרב קוק ובעל הסולם, המשיכו את דרכו של האר"י וקירבו אלינו את השיטה כך שנוכל להבין וליישם אותה. בכך הם הכשירו את הקרקע עבור הדור שלנו והפכו את הפצת חכמת הקבלה מחזון למציאות של ממש.
ממשיך דרכו ובנו של הרב יהודה אשלג, הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), כתב לנו הוראות הפעלה מעשיות ופשוטות לחיים טובים יותר ובכך הפך את תהליך ההתפתחות הרוחני, שמסמל ט"ו בשבט, לדבר מובן ובר ביצוע עבור כל אחד מאיתנו.
הרב"ש פירש את הפסוק "כי האדם עץ השדה" והסביר שהוא מדבר עלינו. כפי שהאילן מניב בשיא התפתחותו פרי מתוק וראוי למאכל, כך גם אנו נניב את הפרי השלם, כלומר נגיע לדרגת ההתפתחות המושלמת ביותר שקיימת במציאות.
באיגרת מיוחדת שכתב לתלמידיו, הקביל הרב"ש את התפתחות האדם לתהליך התפתחות האילן. הוא תיאר בפירוט ובבהירות את כל השלבים שעלינו לעבור מהרגע שבו אנו פוגשים בחכמת הקבלה, שהוא הרגע שבו נשתל הגרעין באדמה, ועד לרגע שבו יניב העץ את הפירות הבשלים, הרגע שבו נגיע לדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר.
להכין את הקרקע
"עד שהאדם יהיה מוכשר להוציא פירות מוכרחים לעבור עליו כל העבודות שנוהגים באילנות" (הרב ברוך שלום אשלג, אגרת י"ח).
הצעד הראשון שעלינו לעשות כדי להתקדם נקרא זריעה. כשמדובר באילן, הדבר החשוב ביותר לצמיחה נכונה ובריאה של העץ, הוא לבחור בקרקע פוריה ומתאימה, שתספק לזרע את התנאים הטובים ביותר לגידולו. באופן דומה, כדי להתפתח רוחנית, עלינו לחפש את הסביבה הטובה ביותר עבורנו, שתספק לנו את כל התנאים הנחוצים להתקדמותנו.
הרב"ש הסביר, שהסביבה שמשפיעה על חיינו, אינה מסתכמת רק ברחוב שבו אנו גרים או בחוג המכרים שלנו. הסביבה שלנו כוללת גם את כל המקורות שמהם אנו שואבים מידע על העולם שסובב אותנו, מידע שמשפיע על צורת החשיבה שלנו, ועל האופן שבו אנו תופסים את המציאות.
איך בונים סביבה נכונה להתקדמות רוחנית?
על שאלה זו השיב הרב"ש בפשטות ואמר, שככל שהאדם יתעניין יותר בחכמת הקבלה ויקרא מתוך ספרי המקור האמיתיים, כך הוא יתחיל להכין לעצמו סביבה טובה ומותאמת לצמיחתו הרוחנית. בעבר היה קשה למצוא סביבה כזו, ספרי הקבלה היו קשים להבנה ולא היו מורים רבים שלימדו את משמעותה הפנימית של חכמת הקבלה. כיום עומד לרשותנו מגוון רחב של מקורות שדרכם אנו יכולים ללמוד את החכמה. אנו יכולים ללמוד ולהבין את האוצר הרוחני שהשאירו עבורנו בעל הסולם והרב"ש, דרך האינטרנט, הטלוויזיה, באמצעות ספרים הכתובים בשפה פשוטה ומאירת עיניים ולאחרונה אפילו דרך העיתון "קבלה לעם", שמופץ באופן רחב וחופשי לכל דורש.
אמצעים אלה, הם שמעוררים את האדם לחפש את המציאות הרוחנית ומנחים ומדריכים אותו בדרכו אליה. כך האדם לומד צעד אחר צעד לשלב בחייו, שכוללים מגוון של פעולות גשמיות הכרחיות, גם את חכמת הקבלה.
הפסולת הופכת לדשן
לאחר שבחרנו בסביבה טובה עלינו לדשן את הקרקע. כשמדובר בדרכנו הרוחנית, מקבל שלב זה משמעות עמוקה יותר. הרוחניות שנראתה לנו, אך לפני רגע, חסרת חשיבות או לא נחוצה לנו, מתחילה לתפוס מקום מרכזי יותר בחיינו ומוסיפה להם מימד חיובי ומלא תקווה. האכזבות שחווינו מן המטרות השונות שהצבנו לעצמנו בעבר, מתחלפות בשמחה ובהבנת החיים.
אנו מתחילים להבין את הסיבות לאירועים שקורים בחיים שלנו, החיבור למקורות הקבלה האותנטיים מקנה לנו ביטחון ואנו מגלים שדווקא הם יכולים לקדם אותנו להשגת "פרי של ממש" בחיינו, פרי רוחני, שלם ונצחי. החשיבות החדשה שמקבלת הרוחניות בעינינו, מוסיפה חיוניות לחיינו באופן כזה שאנו מקבלים ממנה כוחות מחודשים בכל רגע, כוחות שמסייעים לנו בהתקדמותנו, ובכך אנו הופכים את הסביבה שלנו לפוריה יותר. מה שהיה בעבר חסר חשיבות עבורנו ונראה לנו כפסולת, הופך לדשן שמסייע להתפתחותנו הרוחנית.
חפור וחקור
על מנת שהגרעין יוכל לנבוט ובהמשך גם להכות שורשים, יש להכשיר את הקרקע, להפוך ולעדור אותה. הרב"ש מסביר, שכפי שחופרים בעיקרי האילנות, גם האדם צריך לחפור ולחקור לשם איזו מטרה בא לעולם הזה. אולם, כעת כשאנו כבר עולים בסולם ההתפתחות הרוחני, הופכת השאלה על הטעם בחיים למקור של אור בדרכנו לעבר המטרה. אנו לומדים כיצד לחקור את הרבדים העמוקים יותר של המציאות ואיך להכניס את אור הקבלה אל תוך חיינו.
מכסים את הספקות
השלב הבא בסולם הרוחני שעליו מספר הרב"ש נקרא מאבקים.
כשמדובר בגידול האילן, נהוג לכסות בשלב זה את השורשים החשופים בעפר, כדי שהשורשים יוכלו להמשיך ולהתפתח ללא פגע. כמו האילן, גם אנו פוגשים בדרכנו הרוחנית ספקות, ולעיתים נתקלים גם בחוסר אמונה ביכולתנו להשלים את המסע הרוחני ולהגיע לפרי הבשל.
בשלב זה, עלינו "לאבק" את המחשבות האלה, כלומר להיאבק עימן, לסלק אותן מדרכנו ו"לכסות" אותן. במילים אחרות, כשאנו מגיעים לשלב זה, עלינו להעמיד את דברי המקובלים מעל לספיקות שצצים בנו. המקובלים, שכבר עברו את השלבים בדרך שבה אנו פוסעים, מנחים ומדריכים אותנו בבטחה לעבר השלבים שעוד צפויים לנו.
מסירים את הענפים היבשים
בהמשך הדרך, כדי שהאילן יוכל להניב פירות מתוקים וראויים למאכל, עלינו לחתוך ממנו את כל הענפים היבשים שעדיין תלויים עליו ומעכבים את גדילת הפירות.
עוד מילדות, אנו סופגים השפעות רבות מהסביבה שבה גדלנו. ערכים אלה הטביעו בנו שאיפות, מוסכמות ודעות קדומות כלפי המציאות, שגרמו לנו לחפש בחיינו רק אחר פירות חולפים וזמניים.
אבל סביבה זו לא נטעה בנו ערכים וידיעות על קיומו של הפרי האמיתי, הפרי הרוחני והממשי של חיינו.
להיפך, החברה חינכה אותנו להשיג את כל מה שנרצה בחיינו, גם ללא הבנת המציאות הרוחנית. אולם, כאשר האדם מתפתח בדרכו הרוחנית, הוא מתחיל להרגיש איך המוסכמות שעל ברכיהן חונך, ללא הסבר מספק על משמעות החיים, הופכות ל"יבשות" בעיניו.
כפי שענף שהתייבש על העץ אינו יכול להניב פרי וצריך להסירו מהעץ, כך גם אנחנו לומדים איך להסיר מעצמנו בהדרגתיות, את מה שמעכב אותנו מלהבין את המשמעות האמיתית של חיינו.
הרב"ש מכנה פעולה זו מכרסמים, כרסום הענפים היבשים מהעץ.
בהמשך "הוראות ההפעלה" שכתב הרב"ש באגרת זו, מסופר לנו על פעולות נוספות שעלינו לבצע בשלבים המתקדמים יותר של התפתחותנו הרוחנית. מייבלים, מפרקים, מעשנים ומזרדים (ראה הרחבה), הן פעולות נוספות, שמדריכות אותנו כיצד להגיע אל השלב הגבוה ביותר: אדם שלם שמניב פירות בשלים.
כשהקרקע פורייה
"והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים, א', ג').
בכתבים רבים, המשילו גדולי האומה את האדם לעץ השדה, לאילן. הם ביקשו להראות לנו שכל אחד מאיתנו יכול לצמוח ולראות פירות רוחניים, עוד במהלך חיינו בעולם הזה.
כמו האילן, כך גם אנו ניצבים על האדמה, מכים בה שורשים וצומחים מעלה אל הרוחניות. אנו מתחילים את התפתחותנו הרוחנית כגרעין קטן כשמתעוררת בו השאלה "מה הטעם בחיינו?" ואז אנו כבר בשלים לצמוח אל הכרת המציאות הרוחנית והגשמית גם יחד. עם ההתפתחות, אנו מוצאים תשובה לשאלות מהותיות ששאלנו במהלך חיינו ואף יותר מכך: אנו מגיעים לדרגה שבה אנו מרגישים את הכוח העליון במלואו ומתאחדים עמו, ואז העולם שפעם היה חשוך ומר עבורנו, מתגלה לנו כעולם נאור, אדיר ויפה להפליא.
ראש השנה לאילנות מסמל עבורנו הזדמנות להתפתחות חדשה.
כיום עומדים לרשותנו כל התנאים שנחוצים לנו כדי להביא את חיינו למקום טוב יותר. הקרקע פורייה ומוכשרת לצמיחה רוחנית, וכל מה שעלינו לעשות הוא רק להוסיף מעט מחכמת הקבלה לתוך חיינו.
כשנעשה זאת נגיע כולנו למרום הסולם הרוחני ואז נוכל לחגוג ביחד, כעם שלם ומאוחד, את ט"ו בשבט הרוחני, את חג החיים.
לאורך דורות, נעזרו המקובלים בדרך התפתחות האילן, כדי לתאר עבורנו את התהליך שעובר האדם - מתחילת דרכו ועד שהוא מגיע אל השלמות. המקובלים תיארו בצורה חיה וברורה, מתוך ניסיונם האישי את תהליך הצמיחה שלנו, שסופו להצמיח פירות רוחניים מתוקים ועסיסיים. בכתביהם הם תיארו את ט"ו בשבט כחג המסמל את נקודת השיא שאליה צריכה ויכולה להגיע הבריאה כולה, והמשילו את הנקודה הזו לפרי בשל.
המועד שבו הפך ט"ו בשבט לחג אינו ברור: יש האומרים שזה החל כבר מתקופת המשנה ויש שמייחסים זאת למאה ה-16, שבה קיבל ט"ו בשבט משמעות מיוחדת על ידי מקובלי צפת, שאף קבעו את "סדר ליל שמחת האילנות". הם נהגו ללבוש ביום זה בגדי חג, לקשט את השולחנות בפרחים ובענפי הדסים ולערוך אותם עם שפע פירות ארץ ישראל ויין. אז נהגו המקובלים לשבת וללמוד מתוך ספר הזוהר.
המקובלים שייחסו חשיבות גדולה מאוד לחג זה, קבעו אותו כסמל להזדמנות שיש לכל אחד מאיתנו, לקטוף את הפרי הטוב ביותר שמחכה לנו - חיים רוחניים.
העולם שמחוץ לצנון
"אותה התולעת שנולדה בתוך הצנון, והיא יושבת שם וחושבת, שכל העולם הוא כל כך מר, חשוך וקטן, כמידת הצנון שהיא נולדה בו. אבל ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת, אני חשבתי שכל העולם הוא כמידת הצנון שנולדתי בו, ועתה אני רואה לפני עולם גדול נאור אדיר ויפה להפליא" (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, אות מ').
במהלך חיינו אנו מציבים לעצמנו מטרה כלשהי ומקווים שעם השגתה נהיה מאושרים. הפרי, השכר, שעומד לנגד עינינו באותו רגע נראה לנו כה מושך, עד שאנו משקיעים מאמצים מרובים לשם השגתו. אנו מקדישים מספר שנים לרכישת מקצוע, מקימים משפחה, ומוצאים את עצמנו עמלים במשך רוב החיים כדי לפרנס את ילדינו ולהבטיח את עתידם.
לפעמים, כשרצינו לרענן מעט את חיינו, חסכנו כסף כדי לצאת לטיול ברחבי העולם. אז, זה היה "הפרי" שבו חפצנו, אך ההנאה ממנו חלפה מהר מדי ושוב חזרנו לשגרת החיים.
אם נסתכל על חיינו, נראה שהשאיפות שלנו משתנות ללא הרף: מה שהיה הפרי של אתמול מתחלף היום במטרה אחרת וכבר אינו נראה מושך כבעבר. דומה שגם הדברים שהשגנו, טובים ככל שיהיו, אינם מספקים אותנו, ויש דבר מה בתוכנו שאינו נותן לנו מנוח, אלא דוחף אותנו לחפש בכל רגע פרי גדול ונעלה יותר.
החיים שלנו הם למעשה מרדף אין-סופי אחר האושר, מרדף שפעמים רבות מעורר בנו תסכול ואכזבה. לכן, בנקודה מסוימת, אנו מתחילים לחוש שהעולם הופך ללא מספק ולקטן מדי.
הרב יהודה אשלג, "בעל הסולם", הפליא לתאר את התחושה הזאת במשל "התולעת והצנון". הוא כותב שהאדם אינו מכיר עדיין את הפרי היפה והנעלה שאותו הוא נדחף לחפש, ולכן נדמה לו שכל הקיום שלו מוגבל למימוש המטרות הזמניות והלא מספקות שרדף אחריהן עד עתה. התולעת אינה מכירה דבר מלבד הצנון המר והחשוך שבתוכו נולדה, ולכן בטוחה שכל המציאות מרירה כמותו. אבל ברגע שישמע האדם על הפרי המתוק והבשל שמצפה לו, ועל הדרך להשגת הפרי הזה, אז האדם, כמו התולעת, יוכל "להוציא את ראשו מתוך הצנון" ולראות את העולם הרוחני, היפה ומלא האור, שמחכה לו. בעל הסולם הדגיש בכתביו, שאם רק נפקח מעט את עינינו, נראה שהדרך להגיע אל השלמות נמצאת ממש בהישג ידינו.
צמיחה: הוראות הפעלה
"הנה כתוב 'כי האדם עץ השדה'. היינו כל העבודות שנוהגים באילנות שיהיו מוכשרים להוציא פירות נוהגים גם באדם... ועניין פירות הוא תכליתו של האדם" (הרב ברוך שלום אשלג, אגרת י"ח).
במהלך ההיסטוריה עמלו המקובלים כדי להתאים את חכמת הקבלה לזמן מיוחד, שבו יהיה הדור בשל והיא תהיה חייבת להתגלות ברבים, לזמננו.
החל מתקופת האר"י, כל גדולי המקובלים קראו להפיץ את השיטה להשגת העולם הרוחני לכלל העם. בתחילת המאה ה-20 "שני המאורות הגדולים", הרב קוק ובעל הסולם, המשיכו את דרכו של האר"י וקירבו אלינו את השיטה כך שנוכל להבין וליישם אותה. בכך הם הכשירו את הקרקע עבור הדור שלנו והפכו את הפצת חכמת הקבלה מחזון למציאות של ממש.
ממשיך דרכו ובנו של הרב יהודה אשלג, הרב ברוך שלום אשלג (הרב"ש), כתב לנו הוראות הפעלה מעשיות ופשוטות לחיים טובים יותר ובכך הפך את תהליך ההתפתחות הרוחני, שמסמל ט"ו בשבט, לדבר מובן ובר ביצוע עבור כל אחד מאיתנו.
הרב"ש פירש את הפסוק "כי האדם עץ השדה" והסביר שהוא מדבר עלינו. כפי שהאילן מניב בשיא התפתחותו פרי מתוק וראוי למאכל, כך גם אנו נניב את הפרי השלם, כלומר נגיע לדרגת ההתפתחות המושלמת ביותר שקיימת במציאות.
באיגרת מיוחדת שכתב לתלמידיו, הקביל הרב"ש את התפתחות האדם לתהליך התפתחות האילן. הוא תיאר בפירוט ובבהירות את כל השלבים שעלינו לעבור מהרגע שבו אנו פוגשים בחכמת הקבלה, שהוא הרגע שבו נשתל הגרעין באדמה, ועד לרגע שבו יניב העץ את הפירות הבשלים, הרגע שבו נגיע לדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר.
להכין את הקרקע
"עד שהאדם יהיה מוכשר להוציא פירות מוכרחים לעבור עליו כל העבודות שנוהגים באילנות" (הרב ברוך שלום אשלג, אגרת י"ח).
הצעד הראשון שעלינו לעשות כדי להתקדם נקרא זריעה. כשמדובר באילן, הדבר החשוב ביותר לצמיחה נכונה ובריאה של העץ, הוא לבחור בקרקע פוריה ומתאימה, שתספק לזרע את התנאים הטובים ביותר לגידולו. באופן דומה, כדי להתפתח רוחנית, עלינו לחפש את הסביבה הטובה ביותר עבורנו, שתספק לנו את כל התנאים הנחוצים להתקדמותנו.
הרב"ש הסביר, שהסביבה שמשפיעה על חיינו, אינה מסתכמת רק ברחוב שבו אנו גרים או בחוג המכרים שלנו. הסביבה שלנו כוללת גם את כל המקורות שמהם אנו שואבים מידע על העולם שסובב אותנו, מידע שמשפיע על צורת החשיבה שלנו, ועל האופן שבו אנו תופסים את המציאות.
איך בונים סביבה נכונה להתקדמות רוחנית?
על שאלה זו השיב הרב"ש בפשטות ואמר, שככל שהאדם יתעניין יותר בחכמת הקבלה ויקרא מתוך ספרי המקור האמיתיים, כך הוא יתחיל להכין לעצמו סביבה טובה ומותאמת לצמיחתו הרוחנית. בעבר היה קשה למצוא סביבה כזו, ספרי הקבלה היו קשים להבנה ולא היו מורים רבים שלימדו את משמעותה הפנימית של חכמת הקבלה. כיום עומד לרשותנו מגוון רחב של מקורות שדרכם אנו יכולים ללמוד את החכמה. אנו יכולים ללמוד ולהבין את האוצר הרוחני שהשאירו עבורנו בעל הסולם והרב"ש, דרך האינטרנט, הטלוויזיה, באמצעות ספרים הכתובים בשפה פשוטה ומאירת עיניים ולאחרונה אפילו דרך העיתון "קבלה לעם", שמופץ באופן רחב וחופשי לכל דורש.
אמצעים אלה, הם שמעוררים את האדם לחפש את המציאות הרוחנית ומנחים ומדריכים אותו בדרכו אליה. כך האדם לומד צעד אחר צעד לשלב בחייו, שכוללים מגוון של פעולות גשמיות הכרחיות, גם את חכמת הקבלה.
הפסולת הופכת לדשן
לאחר שבחרנו בסביבה טובה עלינו לדשן את הקרקע. כשמדובר בדרכנו הרוחנית, מקבל שלב זה משמעות עמוקה יותר. הרוחניות שנראתה לנו, אך לפני רגע, חסרת חשיבות או לא נחוצה לנו, מתחילה לתפוס מקום מרכזי יותר בחיינו ומוסיפה להם מימד חיובי ומלא תקווה. האכזבות שחווינו מן המטרות השונות שהצבנו לעצמנו בעבר, מתחלפות בשמחה ובהבנת החיים.
אנו מתחילים להבין את הסיבות לאירועים שקורים בחיים שלנו, החיבור למקורות הקבלה האותנטיים מקנה לנו ביטחון ואנו מגלים שדווקא הם יכולים לקדם אותנו להשגת "פרי של ממש" בחיינו, פרי רוחני, שלם ונצחי. החשיבות החדשה שמקבלת הרוחניות בעינינו, מוסיפה חיוניות לחיינו באופן כזה שאנו מקבלים ממנה כוחות מחודשים בכל רגע, כוחות שמסייעים לנו בהתקדמותנו, ובכך אנו הופכים את הסביבה שלנו לפוריה יותר. מה שהיה בעבר חסר חשיבות עבורנו ונראה לנו כפסולת, הופך לדשן שמסייע להתפתחותנו הרוחנית.
חפור וחקור
על מנת שהגרעין יוכל לנבוט ובהמשך גם להכות שורשים, יש להכשיר את הקרקע, להפוך ולעדור אותה. הרב"ש מסביר, שכפי שחופרים בעיקרי האילנות, גם האדם צריך לחפור ולחקור לשם איזו מטרה בא לעולם הזה. אולם, כעת כשאנו כבר עולים בסולם ההתפתחות הרוחני, הופכת השאלה על הטעם בחיים למקור של אור בדרכנו לעבר המטרה. אנו לומדים כיצד לחקור את הרבדים העמוקים יותר של המציאות ואיך להכניס את אור הקבלה אל תוך חיינו.
מכסים את הספקות
השלב הבא בסולם הרוחני שעליו מספר הרב"ש נקרא מאבקים.
כשמדובר בגידול האילן, נהוג לכסות בשלב זה את השורשים החשופים בעפר, כדי שהשורשים יוכלו להמשיך ולהתפתח ללא פגע. כמו האילן, גם אנו פוגשים בדרכנו הרוחנית ספקות, ולעיתים נתקלים גם בחוסר אמונה ביכולתנו להשלים את המסע הרוחני ולהגיע לפרי הבשל.
בשלב זה, עלינו "לאבק" את המחשבות האלה, כלומר להיאבק עימן, לסלק אותן מדרכנו ו"לכסות" אותן. במילים אחרות, כשאנו מגיעים לשלב זה, עלינו להעמיד את דברי המקובלים מעל לספיקות שצצים בנו. המקובלים, שכבר עברו את השלבים בדרך שבה אנו פוסעים, מנחים ומדריכים אותנו בבטחה לעבר השלבים שעוד צפויים לנו.
מסירים את הענפים היבשים
בהמשך הדרך, כדי שהאילן יוכל להניב פירות מתוקים וראויים למאכל, עלינו לחתוך ממנו את כל הענפים היבשים שעדיין תלויים עליו ומעכבים את גדילת הפירות.
עוד מילדות, אנו סופגים השפעות רבות מהסביבה שבה גדלנו. ערכים אלה הטביעו בנו שאיפות, מוסכמות ודעות קדומות כלפי המציאות, שגרמו לנו לחפש בחיינו רק אחר פירות חולפים וזמניים.
אבל סביבה זו לא נטעה בנו ערכים וידיעות על קיומו של הפרי האמיתי, הפרי הרוחני והממשי של חיינו.
להיפך, החברה חינכה אותנו להשיג את כל מה שנרצה בחיינו, גם ללא הבנת המציאות הרוחנית. אולם, כאשר האדם מתפתח בדרכו הרוחנית, הוא מתחיל להרגיש איך המוסכמות שעל ברכיהן חונך, ללא הסבר מספק על משמעות החיים, הופכות ל"יבשות" בעיניו.
כפי שענף שהתייבש על העץ אינו יכול להניב פרי וצריך להסירו מהעץ, כך גם אנחנו לומדים איך להסיר מעצמנו בהדרגתיות, את מה שמעכב אותנו מלהבין את המשמעות האמיתית של חיינו.
הרב"ש מכנה פעולה זו מכרסמים, כרסום הענפים היבשים מהעץ.
בהמשך "הוראות ההפעלה" שכתב הרב"ש באגרת זו, מסופר לנו על פעולות נוספות שעלינו לבצע בשלבים המתקדמים יותר של התפתחותנו הרוחנית. מייבלים, מפרקים, מעשנים ומזרדים (ראה הרחבה), הן פעולות נוספות, שמדריכות אותנו כיצד להגיע אל השלב הגבוה ביותר: אדם שלם שמניב פירות בשלים.
כשהקרקע פורייה
"והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים, א', ג').
בכתבים רבים, המשילו גדולי האומה את האדם לעץ השדה, לאילן. הם ביקשו להראות לנו שכל אחד מאיתנו יכול לצמוח ולראות פירות רוחניים, עוד במהלך חיינו בעולם הזה.
כמו האילן, כך גם אנו ניצבים על האדמה, מכים בה שורשים וצומחים מעלה אל הרוחניות. אנו מתחילים את התפתחותנו הרוחנית כגרעין קטן כשמתעוררת בו השאלה "מה הטעם בחיינו?" ואז אנו כבר בשלים לצמוח אל הכרת המציאות הרוחנית והגשמית גם יחד. עם ההתפתחות, אנו מוצאים תשובה לשאלות מהותיות ששאלנו במהלך חיינו ואף יותר מכך: אנו מגיעים לדרגה שבה אנו מרגישים את הכוח העליון במלואו ומתאחדים עמו, ואז העולם שפעם היה חשוך ומר עבורנו, מתגלה לנו כעולם נאור, אדיר ויפה להפליא.
ראש השנה לאילנות מסמל עבורנו הזדמנות להתפתחות חדשה.
כיום עומדים לרשותנו כל התנאים שנחוצים לנו כדי להביא את חיינו למקום טוב יותר. הקרקע פורייה ומוכשרת לצמיחה רוחנית, וכל מה שעלינו לעשות הוא רק להוסיף מעט מחכמת הקבלה לתוך חיינו.
כשנעשה זאת נגיע כולנו למרום הסולם הרוחני ואז נוכל לחגוג ביחד, כעם שלם ומאוחד, את ט"ו בשבט הרוחני, את חג החיים.
